עלים לתרופה אות ב', מכתבי רבי נתן מברסלב

גירסא מנוקדת:

ב

מִכְתְּבֵי תקפ"ב

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם ד' כ"ו נִיסָן שְׁמִינִי ג' התקפ"ב אַדֶעס.

לְזוּגָתִי הֲלֹא הִיא הַצְּנוּעָה וְכוּ'.

זַייט וִויסֶין אַז הַיינְט הָאבּ אִיךְ גִּידוּנְגֶין אַיין שִׁיף. אוּן אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם בְּיוֹם ו' עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ הַסָּמוּךְ וֶועל אִיךְ לְמַזָּל טוֹב אַרוֹיף גֵּיין אוֹיף דֶּער שִׁיף קֵיין סְטַאמְבּוּל, אִין דָּארְט וֶועל אִיךְ אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם וַויְיטֶער פָארִין בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּיז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וֶועט מִיךְ בְּרֶענְגֶין לְשָׁלוֹם קֵיין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּכֵן בֶּעט אִיךְ אַייךְ אִיר זָאלְט פַאר מִיר גָּאט בֶּעטִין, אוּן זָאלְט דֶּער מַאנֶין אַלֶע אוּנְזֶערֶע לַייט בִּפְרָט אִין אוּמַאן אַז זֵיי זָאלִין פַאר מִיר מִתְפַּלֵּל זַיין. וַוייטֶער הָאבּ אִיךְ גָאר נִיט צוּ שְׁרַייבִּין רַק חַיִּים וְשָׁלוֹם. [דְּעוּ! כִּי הַיּוֹם שָׂכַרְתִּי סְפִינָה, וְאִם יִרְצֶה ה' בְּיוֹם ו' עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶשׁ הַסָּמוּךְ אַעֲלֶה לְמַזָּל טוֹב עַל הַסְּפִינָה לְאִיסְטַמְבּוּל, וְשָׁם אַמְשִׁיךְ בִּנְסִיעָתִי בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבִיאֵנִי לְשָׁלוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְכֵן מְבַקֵּשׁ אֲנִי שֶׁתְּבַקְשׁוּ מֵה' עֲבוּרִי, וְתַזְכִּירוּ לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ וּבִּפְרָט אֵלֶּה שֶׁבְּאוּמֶן, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲבוּרִי, יוֹתֵר אֵין לִי מְאוּמָה לִכְתֹּב רַק חַיִּים וְשָׁלוֹם].

אֲהוּבִי בְּנִי שַׁכְנָא נֵרוֹ יָאִיר תְּקַבֵּל הָאִגֶּרֶת הַמֻּכְרָךְ כָּאן, וְתִשְׁלְחֵהוּ תֵּכֶף וּמִיָּד עַל יְדֵי הַפָּאסְט [דֹּאַר] רִאשׁוֹן לִקְהִלַּת קֹדֶשׁ טְשֶׁאהרִין, לְיַד רַבִּי בֶּער אַטְקַאפּטְשִׁיק. גַּם תִּכְתֹּב גַּם כֵּן בְּעַצְמְךָ אֵיזֶה אִגֶּרֶת, וְתוֹסִיף לְבַקֵּשׁ אוֹתָם שֶׁיְּקַיְּמוּ לִשְׁלֹחַ מִיָּד כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לָהֶם. וְתוֹדִיעַ לָהֶם גֹּדֶל הַדֹּחַק שֶׁלָּכֶם, שֶׁלֹּא הִנַּחְתִּי לָכֶם שׁוּם מָעוֹת כִּי אִם זֶה שֶׁמַּגִּיעַ מֵהֶם, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַדַּאי יְקַיְּמוּ דְּבָרַי כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחוּ לִי.

גַּם תֵּדַע שֶׁקִּבַּלְתִּי מִכְתָּבְךָ בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, וְהָיָה לִי לְנַחַת גָּדוֹל. גַּם נֶהֱנֵיתִי מִלְּשׁוֹנְךָ מְאֹד, כִּי הָיִיתִי סָבוּר שֶׁעֲדַיִן אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנוֹ לִכְתֹּב בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים כִּי אִם דָּבָר קַל, וְכָעֵת רָאִיתִי שֶׁתּוֹדָה לָאֵל לְשׁוֹנְךָ עוֹלָה יָפֶה. וְתִרְאֶה לְהַרְגִּיל עַצְמְךָ לִכְתֹּב לִפְעָמִים אִגֶּרֶת בְּעַצְמְךָ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רָגִיל בְּלָשׁוֹן צַח. כִּי הוּא נִצְרָךְ לְךָ מְאֹד בְּכַמָּה אֳפָנִים.

וּפֵרוּשׁ הַמַּעֲשֶׂה קִבַּלְתִּי, וְהָיָה לִי לְנַחַת גָּדוֹל, אֲשֶׁר נִמְצָא אִישׁ כָּזֶה, אֲשֶׁר שָׂם עַל לִבּוֹ לִכְתֹּב פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשִׂיּוֹת. וְגַם פֵּרוּשׁוֹ נָאֶה וּמִתְקַבֵּל קְצָת, וְכַמָּה דְּבָרִים קְרוֹבִים לָאֱמֶת. אֲבָל, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן פֵּרוּשׁוֹ רָחוֹק הַרְבֵּה אֲפִלּוּ מִכְּפִי מַה שֶּׁמִּתְנוֹצֵץ בְּדַעְתִּי בְּעִנְיַן הַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת. מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן אַלְפֵי אֲלָפִים קַל וָחֹמֶר, כַּמָּה רְחוֹקִים הַדְּבָרִים מִכַּוָּנוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה.

וְעִקַּר הַדָּבָר מַה שֶּׁאֲנִי מְגַמְגֵּם עַל פֵּרוּשׁוֹ, הוּא, שֶׁאָנֹכִי הָרוֹאֶה שֶׁלְּפִי דְּבָרָיו מִסְתַּיֵּם הַמַּעֲשֶׂה בְּעִנְיַן קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁאָז זָכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִמְצֹא אֶת הַבַּת מַלְכָּה. וְלֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי, כִּי לְדַעְתִּי עֲדַיִן לֹא נִסְתַּיֵּם הַמַּעֲשֶׂה. וְעִקַּר סִיּוּם הַמַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ לִמְצֹא אֶת הַבַּת מַלְכָּה, יִהְיֶה רַק לֶעָתִיד כְּשֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ שֶׁהוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן ס"ט דַּף קיג.). וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל לְבַקֵּשׁ אֶת הַבַּת מֶלֶךְ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִמְצֹא אוֹתָהּ בִּימֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

וְהַבַּת־מֶלֶךְ, הִיא בְּחִינַת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וּבִכְלָלִיּוּת הַתּוֹרָה וְכוּ'. זֹאת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא בַּגָּלוּת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. וְעִקַּר הַגְּאֻלָּה תָּלוּי בָּזֶה, כְּפִי מַה שֶּׁזּוֹכִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר לְהַעֲלוֹת הָאֱמוּנָה הַנְּפוּלָה, וּלְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא מָשִׁיחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ח) "תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה". וְאָז תִּתְגַּלֶּה הָאֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ וְכוּ'. וְאָז דַּיְקָא תָּשׁוּב הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה עַל מְכוֹנָהּ וּמַלְכוּתָהּ. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל סִפֵּר מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וְסִיֵּם: 'וּלְבַסּוֹף מְצָאָהּ', אַף עַל פִּי כֵן מְרַמֵּז עַל הֶעָתִיד. כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּזְכֶּה לְכַוֵּן בֶּאֱמֶת רִמְזֵי הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן עֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין, דְּהַיְנוּ מִי וּמָה וְאֵימָתַי. כִּי כָּל הַמַּעֲשִׂיּוֹת הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר בִּכְתָב בַּדְּבָרִים שֶׁכִּסָּה אוֹתָם עַתִּיק יוֹמִין, וּבִפְרָט עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִפְקַח עֵינֵינוּ, שֶׁנִּזְכֶּה לְהָבִין אֵיזֶה רְמָזִים בְּהַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁסִּפֵּר. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לִי נַחַת גָּדוֹל מֵהַפֵּרוּשׁ שֶׁשְּׁלָחוֹ, כִּי גַּם זֶה אֱמֶת. כִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל כְּפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סֶלַע, וְכָל דְּבָרָיו מִתְחַלְּקִים לְכַמָּה טְעָמִים בְּלִי שִׁעוּר. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְבַלּוֹת יָמֵינוּ לַחֲשֹׁב תָּמִיד תּוֹרָתוֹ וְשִׂיחוֹתָיו וּמַעֲשִׂיּוֹת שֶׁסִּפֵּר, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה פֵּרוּשׁ וְהַשָּׂגָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. אַשְׁרֵיכֶם שֶׁזְּכִיתֶם לִהְיוֹת חֶלְקְכֶם עִמָּנוּ. חִזְקוּ וְאִמְצוּ, וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְבּוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְאַל תֵּעָצְבוּ "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נֶחֶמְיָה ח, י).

וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם וְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה כְּנַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ אֲבִיכֶם הַדּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמְכֶם תָּמִיד בְּאַהֲבָה עַזָּה וּמְצַפֶּה לִרְאוֹתְכֶם בְּחַיִּים וְשָׁלוֹם.

הַקָּטָן נָתָן בֶּן מוֹרֵנוּ הָרַב נַפְתָּלִי הִירְץ נֵרוֹ יָאִיר.

וְשָׁלוֹם לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּאַהֲבָה רַבָּה בֶּאֱמֶת. אֲהוּבַי אַחַי וְרֵעַי רַבּוֹתַי וְתַלְמִידַי וַחֲבֵרַי. מְאֹד בִּקַּשְׁתִּי לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי תָּמִיד, וַאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ רַבִּי יִצְחָק אַיְיזִיק יוֹסֵף נֵרוֹ יָאִיר, לִשְׁלֹחַ לָהֶם תְּפִלָּה לְהִתְפַּלֵּל עַל עוֹבְרֵי יַמִּים. בֶּאֱמֶת אֵין דַּעְתִּי צְלוּלָה עַכְשָׁיו כְּלָל לְסַדֵּר תְּפִלָּה. וְגַם כְּבָר נִמְצָא בַּסֵּפֶר שַׁעֲרֵי צִיּוֹן תְּפִלַּת הָרַמְבַּ"ן זַ"ל 'תְּפִלָּה עַל הַיָּם'. רַק שֶׁצְּרִיכִין לְשַׁנּוֹת הַלָּשׁוֹן קְצָת כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִין עַל אֲחֵרִים כַּאֲשֶׁר תָּבִינוּ שָׁם בְּעַצְמְכֶם. וּמַה שֶּׁיִּרְצֶה כָּל אֶחָד לְהוֹסִיף מִלִּבּוֹ, יוֹסִיף כִּרְצוֹנוֹ בִּלְשׁוֹן לַעַ"ז. וְיָתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ עַתָּה. וְשָׁלוֹם וְחַיִּים וְכָל טוּב חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה'.

נָתָן הַנַּ"ל.

אֲהוּבִי בְּנִי הַמֻּפְלָג רַבִּי יִצְחָק שֶׁיִּחְיֶה. פוּן דַיין גְּרִיס הָאבּ אִיךְ גְּרוֹיס נַחַת גִּיהַאט [מֵהַדְּרִישַׁת שָׁלוֹם שֶׁלְךָ הָיָה לִי נַחַת גָּדוֹל]. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבְךָ זֶה בֶּאֱמֶת כָּל הַיָּמִים, לְמַעַן הַשֵּׁם לְמַעַן הַשֵּׁם, שֶׁתַּתְמִיד בְּלִמּוּדְךָ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְכוּ'. גַּם תִּכְתֹּב בְּכָל יוֹם, כִּי עֲדַיִן אֵינְךָ יָכוֹל לְאַמֵּן יָדְךָ בִּכְתִיבָה נָאָה כְּלָל, וּכְתָבְךָ דּוֹמֶה לִכְתָּב שֶׁל תִּינוֹק קָטָן. עַל כֵּן תִּשְׁתַּדֵּל לְהַרְגִּיל עַצְמְךָ בִּכְתָב נָאֶה וְלָשׁוֹן צַח. כִּי הַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְתוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ. וּבִפְרָט אַתֶּם וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, צְרִיכִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ הַרְבֵּה בִּכְתִיבָה לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים בְּכַמָּה עִנְיָנִים כַּיָּדוּעַ לָכֶם, וְיָתֵר מִזֶּה אֵין הַפְּנַאי מַסְכִּים עַתָּה לְהַאֲרִיךְ.

דִּבְרֵי אָבִיךָ הֶחָפֵץ בְּטוֹבָתְךָ וְהַצְלָחָתְךָ הָאֲמִתִּית וְהַנִּצְחִית.

נָתָן הַנַּ"ל.

גירסא לא מנוקדת:

ב
מכתבי תקפ"ב
בעזרת השם יתברך, יום ד' כ"ו ניסן שמיני ג' התקפ"ב אדעס.
לזוגתי הלא היא הצנועה וכו'.
זייט וויסין אז היינט האב איך גידונגין איין שיף. און אם ירצה השם ביום ו' ערב שבת קדש הסמוך וועל איך למזל טוב ארויף גיין אויף דער שיף קיין סטאמבול, אין דארט וועל איך אם ירצה השם ווייטער פארין בעזרת השם יתברך, ביז השם יתברך וועט מיך ברענגין לשלום קיין ארץ ישראל. בכן בעט איך אייך איר זאלט פאר מיר גאט בעטין, און זאלט דער מאנין אלע אונזערע לייט בפרט אין אומאן אז זיי זאלין פאר מיר מתפלל זיין. ווייטער האב איך גאר ניט צו שרייבין רק חיים ושלום. [דעו! כי היום שכרתי ספינה, ואם ירצה ה' ביום ו' ערב שבת קדש הסמוך אעלה למזל טוב על הספינה לאיסטמבול, ושם אמשיך בנסיעתי בעזרת ה' יתברך, עד שהשם יתברך יביאני לשלום לארץ ישראל. ובכן מבקש אני שתבקשו מה' עבורי, ותזכירו לכל אנשי שלומנו ובפרט אלה שבאומן, שיתפללו עבורי, יותר אין לי מאומה לכתב רק חיים ושלום].
אהובי בני שכנא נרו יאיר תקבל האגרת המכרך כאן, ותשלחהו תכף ומיד על ידי הפאסט [דאר] ראשון לקהלת קדש טשאהרין, ליד רבי בער אטקאפטשיק. גם תכתב גם כן בעצמך איזה אגרת, ותוסיף לבקש אותם שיקימו לשלח מיד כאשר כתבתי להם. ותודיע להם גדל הדחק שלכם, שלא הנחתי לכם שום מעות כי אם זה שמגיע מהם, ובעזרת השם יתברך ודאי יקימו דברי כאשר הבטיחו לי.
גם תדע שקבלתי מכתבך בחל המועד פסח, והיה לי לנחת גדול. גם נהניתי מלשונך מאד, כי הייתי סבור שעדין אין מלה בלשונו לכתב בלשון למודים כי אם דבר קל, וכעת ראיתי שתודה לאל לשונך עולה יפה. ותראה להרגיל עצמך לכתב לפעמים אגרת בעצמך, כדי שתהיה רגיל בלשון צח. כי הוא נצרך לך מאד בכמה אפנים.
ופרוש המעשה קבלתי, והיה לי לנחת גדול, אשר נמצא איש כזה, אשר שם על לבו לכתב פרוש על המעשיות. וגם פרושו נאה ומתקבל קצת, וכמה דברים קרובים לאמת. אבל, אף על פי כן עדין פרושו רחוק הרבה אפלו מכפי מה שמתנוצץ בדעתי בענין המעשה הזאת. מכל שכן וכל שכן אלפי אלפים קל וחמר, כמה רחוקים הדברים מכונות רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה.
ועקר הדבר מה שאני מגמגם על פרושו, הוא, שאנכי הרואה שלפי דבריו מסתים המעשה בענין קבלת התורה, שמרמז שאז זכה משה רבנו עליו השלום למצא את הבת מלכה. ולא כן אנכי עמדי, כי לדעתי עדין לא נסתים המעשה. ועקר סיום המעשה, דהינו למצא את הבת מלכה, יהיה רק לעתיד כשיבוא משיח צדקנו שהוא משה רבנו בעצמו, שהוא מתגלגל בכל דור ודור, כמו שמובא בתקונים (תקון ס"ט דף קיג.). והכל בשביל לבקש את הבת מלך עד שיזכה למצא אותה בימי משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו.
והבת־מלך, היא בחינת האמונה הקדושה, להאמין בהשם יתברך ובצדיקים אמתיים ובכלליות התורה וכו'. זאת האמונה הקדושה היא בגלות בכל דור ודור. ועקר הגאלה תלוי בזה, כפי מה שזוכין ישראל בכל דור ודור להעלות האמונה הנפולה, ולהתחזק באמונה שלמה באמת, שעל ידי זה יבוא משיח כמו שכתוב (שיר השירים ד, ח) "תבואי תשורי מראש אמנה". ואז תתגלה האמונה בשלמות, וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'. ואז דיקא תשוב הבת מלך שהיא האמונה על מכונה ומלכותה. ואף־על־פי שרבנו ז"ל ספר מעשה שהיה וסים: 'ולבסוף מצאה', אף על פי כן מרמז על העתיד. כי אפלו כשנזכה לכון באמת רמזי המעשה, אבל אף על פי כן עצם המעשה אי אפשר להבין, דהינו מי ומה ואימתי. כי כל המעשיות היה במקום שהיה. ואין להאריך יותר בכתב בדברים שכסה אותם עתיק יומין, ובפרט על פני השדה. השם יתברך יפקח עינינו, שנזכה להבין איזה רמזים בהמעשיות שספר. ואף על פי כן יש לי נחת גדול מהפרוש ששלחו, כי גם זה אמת. כי דברי רבנו ז"ל כפטיש יפוצץ סלע, וכל דבריו מתחלקים לכמה טעמים בלי שעור. השם יתברך יזכנו שנזכה לבלות ימינו לחשב תמיד תורתו ושיחותיו ומעשיות שספר, עד שנזכה למצא בהם איזה פרוש והשגה המביאה לידי מעשה. אשרינו שזכינו לשמע דברים כאלה. אשריכם שזכיתם להיות חלקכם עמנו. חזקו ואמצו, והעקר להיות בשמחה תמיד, ולהרבות בהתבודדות ואל תעצבו "כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י).
והיה זה שלום וששון ושמחה כנפשם ונפש אביכם הדורש שלומכם תמיד באהבה עזה ומצפה לראותכם בחיים ושלום.
הקטן נתן בן מורנו הרב נפתלי הירץ נרו יאיר.
ושלום לכל אנשי שלומנו באהבה רבה באמת. אהובי אחי ורעי רבותי ותלמידי וחברי. מאד בקשתי להתפלל בעדי תמיד, ואשר בקש רבי יצחק אייזיק יוסף נרו יאיר, לשלח להם תפלה להתפלל על עוברי ימים. באמת אין דעתי צלולה עכשיו כלל לסדר תפלה. וגם כבר נמצא בספר שערי ציון תפלת הרמב"ן ז"ל 'תפלה על הים'. רק שצריכין לשנות הלשון קצת כשמתפללין על אחרים כאשר תבינו שם בעצמכם. ומה שירצה כל אחד להוסיף מלבו, יוסיף כרצונו בלשון לע"ז. ויתר מזה אי אפשר להאריך עתה. ושלום וחיים וכל טוב חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'.
נתן הנ"ל.
אהובי בני המפלג רבי יצחק שיחיה. פון דיין גריס האב איך גרויס נחת גיהאט [מהדרישת שלום שלך היה לי נחת גדול]. מי יתן והיה לבבך זה באמת כל הימים, למען השם למען השם, שתתמיד בלמודך כי הוא חייך וכו'. גם תכתב בכל יום, כי עדין אינך יכול לאמן ידך בכתיבה נאה כלל, וכתבך דומה לכתב של תינוק קטן. על כן תשתדל להרגיל עצמך בכתב נאה ולשון צח. כי הכתב והמכתב הוא יסוד גדול לתורה ועבודה ודרך ארץ. ובפרט אתם וכל אנשי שלומנו, צריכים להשתמש הרבה בכתיבה לזכות את הרבים בכמה ענינים כידוע לכם, ויתר מזה אין הפנאי מסכים עתה להאריך.
דברי אביך החפץ בטובתך והצלחתך האמתית והנצחית.
נתן הנ"ל.