עלים לתרופה אות ו', מכתבי רבי נתן מברסלב

גירסא מנוקדת:

ו

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם ב' חַיֵּי שָׂרָה תקפ"ד בְּרֶסְלֶב.

שָׁלוֹם וּבְרָכָה וְחַיִּים וְכָל טוּב לִכְבוֹד בְּנִי מוֹרֵנוּ הָרַב יִצְחָק שֶׁיִּחְיֶה.

אִמְרוֹתֶיךָ הַנְּעִימִים הִגִּיעוּ אֵלַי פַּעֲמַיִם, אֶחָד בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּעֵת שֶׁהָיִינוּ שְׂמֵחִים בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ שִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר זָכִינוּ לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּתוֹ וְנָתַן לָנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ, וְקֵרְבָנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ וְכוּ', אָז בְּתוֹךְ שִׂמְחָתֵנוּ הִגִּיעַנִי מִכְתָּבְךָ. רָאִיתִי וָאֶשְׂמַח. שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרוֹתֶיךָ, בִּפְרָט בָּאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי בְּשָׁבוּעַ הֶעָבַר, אֲשֶׁר הוֹדִיעַנִי אֶת אֲשֶׁר קִוְּתָה נַפְשִׁי אֲשֶׁר תּוֹדָה לָאֵל תּוֹרַת ה' תְּמִימָה בְּיָדְךָ. נָא בְּנִי חֲבִיבִי כְּנַפְשִׁי, חֲזַק וֶאֱמַץ בְּכָל כֹּחוֹתֶיךָ לְהַתְמִיד בְּלִמּוּדְךָ הֵיטֵב, כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים. "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (אֵיכָה ג, כז).

וְגַם תִּתְאַמֵּץ בְּיוֹתֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, שֶׁתַּכְנִיס כָּל מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְתוֹךְ כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל הַתְּפִלָּה, שֶׁתְּכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת בְּכָל הַתְּפִלָּה. וְתֶאֱחֹז מַחֲשַׁבְתְּךָ תָּמִיד לְבַל תְּשׁוֹטֵט מַחֲשַׁבְתְּךָ אָנָה וָאָנָה כְּדַרְכְּךָ מִכְּבָר, עַתָּה בְּנִי כַּלֵּךְ מִדֶּרֶךְ זֶה, הִזָּהֵר וְהִזָּהֵר וְתִתְגַּבֵּר וְתִתְחַזֵּק בְּכָל מִינֵי כֹּחוֹת וְעֵצוֹת לָסוּר מִדֶּרֶךְ זֶה. רַק תֶּאֱחֹז מַחְשְׁבֹתֶךָ בְּיָדְךָ לִבְלִי לַחֲשֹׁב שׁוּם דְּבַר חוּץ, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אֹפֶן. כַּמְבֹאָר כָּל זֶה הֵיטֵב בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל (ליקו"מ עב, רלג), כִּי בַּעַל מַחֲשָׁבָה הוּא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה (רַמְבַּ"ם הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פֶּרֶק ד' הֲלָכָה ה).

וְיָתֵר מִמַּה שֶּׁכָּתוּב כָּאן, בְּנִי הִזָּהֵר וְהִזָּהֵר מְאֹד מְאֹד, וּתְעַיֵּן הֵיטֵב בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתִמְצָא עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת לְהִנָּצֵל מִזֶּה. וְהָעִקָּר הוּא מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, שֶׁתֵּדַע וְתַאֲמִין בַּמֶּה שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל (שָׁם), שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

וְאָמַר (שָׁם תִּנְיָנָא נ') שֶׁאֲפִלּוּ אִם הַמַּחֲשָׁבָה נוֹטָה חַס וְחָלִילָה לִפְעָמִים מִן הַצַּד, יֵשׁ בְּיַד הָאָדָם לְתָפְסָהּ וְלַהֲשִׁיבָהּ לִמְקוֹמָהּ הָרָאוּי. כְּמוֹ סוּס הַנּוֹטֶה מִן הַדֶּרֶךְ, שֶׁיְּכוֹלִין לְתָפְסוֹ בְּאַפְסָר לַהֲשִׁיבוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, כְּמוֹ כֵן הוּא הַמַּחֲשָׁבָה מַמָּשׁ כַּמְבֹאָר בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁאָז מִתְגַּבְּרִין מְאֹד בִּלְבּוּלֵי מַחֲשָׁבוֹת, כִּי כָּל הַבִּלְבּוּלִים שֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לִפְעָמִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כֻּלָּם בָּאִים אֶל הָאָדָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה דַיְקָא כַּמְבֹאָר (בליקו"מ סִימָן ל') עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר כְּנֶגֶד הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. וְהָעִקַּר הַהִתְגַּבְּרוּת הוּא בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא תַּשְׁגִּיחַ וְלֹא תִּסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק תַּחֲשֹׁב דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה הַיּוֹצְאִים מִפִּיךָ, וְאָז מִמֵּילָא יִסְתַּלְּקוּ.

גַּם תְּזָרֵז עַצְמְךָ מְאֹד לִבְחֹר לְךָ שָׁעָה בְּכָל יוֹם לְפָרֵשׁ שִׂיחָתְךָ לִפְנֵי קוֹנְךָ, כַּאֲשֶׁר יָדַעְתָּ כַּמָּה וְכַמָּה הִרְבִּינוּ לְדַבֵּר מִזֶּה בְּשֵׁם רַבֵּנוּ זַ"ל. וְשֶׁהוּא עֵצָה כְּלָלִיּוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לִזְכּוֹת לִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל.

וְיָתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בִּכְתָב כִּי יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת, רַק תָּשִׂים עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְתִמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ לָעַד וְלָנֶצַח.

גַּם אֲהוּבִי בְּנִי, לֹא טוֹב בְּעֵינַי שֶׁכָּתַבְתָּ לִי שֶׁקָּבַעְתָּ לְךָ שְׁנֵי שִׁעוּרִים בְּלִמּוּד פּוֹסְקִים – בְּאֹרַח חַיִּים הִלְכוֹת שַׁבָּת וּבְיוֹרֶה דֵּעָה הִלְכוֹת מְלִיחָה, הֲלֹא הָיָה לְךָ לְהָבִין כִּי לֹא חָפַצְתִּי בְּדֶרֶךְ כָּזֶה, לְפַזֵּר דַּעְתּוֹ בְּעִנְיָנִים רְחוֹקִים כָּאֵלֶּה, וְכִי מָה עִנְיַן מְלִיחָה לְהִלְכוֹת שַׁבָּת, הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי רְצוֹנִי בְּסֵדֶר הַלִּמּוּד הוּא לִלְמֹד כַּסֵּדֶר דַּיְקָא (עַיֵּן שִׂיחוֹת הָרַ"ן ע"ו), דְּהַיְנוּ שֶׁתִּגְמֹר הָאֹרַח חַיִּים עַד סוֹפוֹ, וְאַחַר כָּךְ תַּתְחִיל בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִלְמֹד הַיּוֹרֶה דֵּעָה מֵהִלְכוֹת שְׁחִיטָה מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ כַּסֵּדֶר דַּיְקָא, וְכֵן הַחֹשֶׁן מִשְׁפָּט וְהָאֶבֶן הָעֵזֶר, לֹא כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים בְּנֵי הַנְּעוּרִים לַחֲטֹף בְּכָל זְמַן הִלְכְתָא מְיֻחֶדֶת לִפְעָמִים הִלְכוֹת בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלִפְעָמִים הִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן, וּפִתְאֹם מְדַלְּגִים לְהִלְכוֹת נִדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְנִשְׁאָרִים קֵרֵחַ מִכָּאן וְקֵרֵחַ מִכָּאן, וְזֶה וָזֶה לֹא עָלְתָה בְּיָדָם. וּמְאוּמָה לֹא יִשְׂאוּ בַּעֲמָלָם, כִּי כַּאֲשֶׁר יִגְדְּלוּ אֵינָם יוֹדְעִים שׁוּם דִּין וַהֲלָכָה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אֶחָד.

עַל־כֵּן רְצוֹנִי שֶׁתִּלְמַד רַק הִלְכוֹת שַׁבָּת, וְגַם מַסֶּכֶת שַׁבָּת כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתָּ, וְתָשִׂים עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ לְהָבִין הַדְּבָרִים הֵיטֵב וְלֹא תּוֹנֶה אֶת עַצְמְךָ. וְגַם לֹא תְּדַקְדֵּק יוֹתֵר מִדַּאי בְּחִנָּם, כַּאֲשֶׁר כְּבָר דִּבַּרְנוּ בָּזֶה. אַךְ אִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דַּעַת חֲבֵרְךָ, אַל תִּפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל זֶה. וּתְמַלֵּא רְצוֹנוֹ לִלְמֹד גַּם הִלְכוֹת מְלִיחָה. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לְךָ לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ שֶׁיִּלְמַד כַּסֵּדֶר כַּנַּ"ל, מַה טוֹב. וּבְוַדַּאי יַחֲזִיק טוֹבָה לִי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אִם יְקַיֵּם דְּבָרַי כַּאֲשֶׁר הוֹרֵאתִיךָ כַּנַּ"ל.

גַּם תִּתְאַמֵּץ מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וּמַה מְּאֹד נֶהֱנֵיתִי מֵאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לִי אֲשֶׁר אַתָּה בְּשִׂמְחָה תּוֹדָה לָאֵל, מִי יִתֵּן שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת תָּמִיד שֶׁתִּהְיֶה אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. וּתְעַיֵּן בִּתְחִלַּת מִכְתָּבִי זֶה, אֲשֶׁר הַעִירוֹתִיךָ עַל עִנְיַן שִׂמְחַת תּוֹרָה, וּבְכַוָּנָה הִרְבֵּיתִי דְּבָרַי שָׁם כְּדֵי לִזְכֹּר תָּמִיד שִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמֹחַ בַּשִּׂמְחָה הַזֹּאת תָּמִיד, בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ אֲשֶׁר זָכִינוּ לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל וּלְקַבֵּל תּוֹרָתוֹ וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְכוּ' וְכוּ'. אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ'.

דִּבְרֵי אָבִיךָ הַמְצַפֶּה וּמְחַכֶּה וּמְיַחֵל לִרְאוֹת בְּטוֹבָתְךָ וְהַצְלָחָתְךָ הָאֲמִתִּית וְהַנִּצְחִית, שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ (מִשְׁלֵי כז, יא) "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי" וְכוּ'.

הַקָּטָן נָתָן בֶּן מוֹרֵנוּ הָרַב נַפְתָּלִי הִירְץ נֵרוֹ יָאִיר מִבְּרֶסְלָב.

גירסא לא מנוקדת:

ו
בעזרת השם יתברך, יום ב' חיי שרה תקפ"ד ברסלב.
שלום וברכה וחיים וכל טוב לכבוד בני מורנו הרב יצחק שיחיה.
אמרותיך הנעימים הגיעו אלי פעמים, אחד ביום שמחת תורה, בעת שהיינו שמחים בשמחה שאין לה קץ שמחת ישראל, אשר זכינו להיות עם סגלתו ונתן לנו כלי חמדתו, וקרבנו לעבודתו וכו', אז בתוך שמחתנו הגיעני מכתבך. ראיתי ואשמח. שש אנכי על אמרותיך, בפרט באגרת השני אשר קבלתי בשבוע העבר, אשר הודיעני את אשר קותה נפשי אשר תודה לאל תורת ה' תמימה בידך. נא בני חביבי כנפשי, חזק ואמץ בכל כחותיך להתמיד בלמודך היטב, כי הוא חלקך בחיים. "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו" (איכה ג, כז).
וגם תתאמץ ביותר להתפלל בכונה גדולה, שתכניס כל מחשבותיך לתוך כל דבור ודבור של התפלה, שתכון פרוש המלות בכל התפלה. ותאחז מחשבתך תמיד לבל תשוטט מחשבתך אנה ואנה כדרכך מכבר, עתה בני כלך מדרך זה, הזהר והזהר ותתגבר ותתחזק בכל מיני כחות ועצות לסור מדרך זה. רק תאחז מחשבתך בידך לבלי לחשב שום דבר חוץ, כי המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו. ואי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן. כמבאר כל זה היטב בספרי רבנו ז"ל (ליקו"מ עב, רלג), כי בעל מחשבה הוא אחד מהדברים המעכבין את התשובה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ד' הלכה ה).
ויתר ממה שכתוב כאן, בני הזהר והזהר מאד מאד, ותעין היטב בספרי רבנו ז"ל ותמצא עצות ותחבולות להנצל מזה. והעקר הוא מה שכתבתי למעלה, שתדע ותאמין במה שאמר רבנו ז"ל (שם), שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה.
ואמר (שם תנינא נ') שאפלו אם המחשבה נוטה חס וחלילה לפעמים מן הצד, יש ביד האדם לתפסה ולהשיבה למקומה הראוי. כמו סוס הנוטה מן הדרך, שיכולין לתפסו באפסר להשיבו אל הדרך הישר, כמו כן הוא המחשבה ממש כמבאר בספריו הקדושים. ובפרט בשעת התפלה, שאז מתגברין מאד בלבולי מחשבות, כי כל הבלבולים שיש להאדם לפעמים במחשבתו, כלם באים אל האדם בשעת התפלה דיקא כמבאר (בליקו"מ סימן ל') עין שם. על כן בשעת התפלה, צריכין להתגבר יותר ויותר כנגד המחשבות זרות. והעקר ההתגברות הוא בשב ואל תעשה, שלא תשגיח ולא תסתכל עליהם כלל, רק תחשב דבורי התפלה היוצאים מפיך, ואז ממילא יסתלקו.
גם תזרז עצמך מאד לבחר לך שעה בכל יום לפרש שיחתך לפני קונך, כאשר ידעת כמה וכמה הרבינו לדבר מזה בשם רבנו ז"ל. ושהוא עצה כלליות לכל אחד ואחד לזכות לקדשת ישראל.
ויתר מזה אי אפשר להאריך בכתב כי יקצרו המון יריעות, רק תשים עיניך ולבך בספרי רבנו ז"ל, ותמצא מרגוע לנפשך אשר ייטב לך לעד ולנצח.
גם אהובי בני, לא טוב בעיני שכתבת לי שקבעת לך שני שעורים בלמוד פוסקים – בארח חיים הלכות שבת וביורה דעה הלכות מליחה, הלא היה לך להבין כי לא חפצתי בדרך כזה, לפזר דעתו בענינים רחוקים כאלה, וכי מה ענין מליחה להלכות שבת, הלא ידעת כי רצוני בסדר הלמוד הוא ללמד כסדר דיקא (עין שיחות הר"ן ע"ו), דהינו שתגמר הארח חיים עד סופו, ואחר כך תתחיל בעזרת השם יתברך ללמד היורה דעה מהלכות שחיטה מראשו לסופו כסדר דיקא, וכן החשן משפט והאבן העזר, לא כמו שנוהגים בני הנעורים לחטף בכל זמן הלכתא מיחדת לפעמים הלכות בשר בחלב, ולפעמים הלכות טוען ונטען, ופתאם מדלגים להלכות נדה וכיוצא בזה ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן, וזה וזה לא עלתה בידם. ומאומה לא ישאו בעמלם, כי כאשר יגדלו אינם יודעים שום דין והלכה אפלו במקום אחד.
על־כן רצוני שתלמד רק הלכות שבת, וגם מסכת שבת כאשר כתבת, ותשים עיניך ולבך להבין הדברים היטב ולא תונה את עצמך. וגם לא תדקדק יותר מדאי בחנם, כאשר כבר דברנו בזה. אך אם אי אפשר לשנות דעת חברך, אל תפרש ממנו בשביל זה. ותמלא רצונו ללמד גם הלכות מליחה. אבל אם אפשר לך לדבר על לבו שילמד כסדר כנ"ל, מה טוב. ובודאי יחזיק טובה לי בעזרת השם יתברך, אם יקים דברי כאשר הוראתיך כנ"ל.
גם תתאמץ מאד להיות בשמחה תמיד. ומה מאד נהניתי מאשר כתבתי לי אשר אתה בשמחה תודה לאל, מי יתן שיהיה באמת תמיד שתהיה אך שמח תמיד. ותעין בתחלת מכתבי זה, אשר העירותיך על ענין שמחת תורה, ובכונה הרביתי דברי שם כדי לזכר תמיד שמחת ישראל, כי יש לנו לשמח בשמחה הזאת תמיד, בשמחה שאין לה קץ אשר זכינו להיות מזרע ישראל ולקבל תורתו ומצוותיו הקדושים וכו' וכו'. אשרינו מה טוב חלקנו וכו'.
דברי אביך המצפה ומחכה ומיחל לראות בטובתך והצלחתך האמתית והנצחית, שיקים בנו (משלי כז, יא) "חכם בני ושמח לבי" וכו'.
הקטן נתן בן מורנו הרב נפתלי הירץ נרו יאיר מברסלב.