עלים לתרופה אות כא', מכתבי רבי נתן מברסלב

גירסא מנוקדת:

כא

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם ב' עֵקֶב תקפ"ז בְּרֶסְלֶב.

רַב שָׁלוֹם וּבְרָכָה לִכְבוֹד אֲהוּבִי אָחִי, חֲבִיבִי וִידִידִי, הֲלֹא הוּא הָרַבָּנִי, הַוָּתִיק הַמֻּפְלָג בְּתוֹרָה וּבְיִרְאָה וְכוּ', מוֹרֵנוּ הָרַב ר' נַפְתָּלִי נֵרוֹ יָאִיר לָנֶצַח.

עָצוּר בְּמִלִּין מִי יוּכַל מִלְּהִתְאַפֵּק לְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי וְצַעֲרִי לִפְנֵי אָחִי כְּנַפְשִׁי, אוֹהֵב דָּבֵק מֵאָח, הֱיוֹת בְּוַדַּאי כְּבָר נִשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ לֹא טוֹבָה הַשְּׁמוּעָה אֶת יַד ה' אֲשֶׁר נָגְעָה בְּעִירֵנוּ, שֶׁנִּלְקַח מֵאִתָּנוּ שְׁנֵי מַחְמַדֵּי עַיִן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם וְכוּ', הֲלֹא הֵם הַוָּתִיק מוֹרֵנוּ הָרַב ר' יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֵן זַ"ל, וְגִיסוֹ הַמֻּפְלָג הַוָּתִיק מוֹרֵנוּ הָרַב ר' אָשֵׁר זֶעלִיג זַ"ל. אוֹי לָנוּ עַל שִׁבְרֵנוּ! בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת יוֹשִׁיעַ וִינַחֵם אוֹתָנוּ מְהֵרָה, וְיַעֲלֶה נַפְשׁוֹתָם לְכִסֵּא כְּבוֹדוֹ, לַמָּקוֹר שֶׁנֶּחְצְבוּ מִשָּׁם, וְיִזְכּוּ מִיָּד לְקַבֵּל סֵבֶר אַפִּי עַתִּיק יוֹמִין פְּנֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ אוֹר הֶחָדָשׁ זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, וּתְהֵא נַפְשָׁם צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים לָנֶצַח, וְאוֹתָנוּ יְנַחֵם וְיוֹשִׁיעַ לָנוּ מִכָּל צָרוֹתֵינוּ, בִּפְרָט מִצָּרַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנִּזְכֶּה עַל כָּל פָּנִים מֵעַתָּה לְהַרְגִּיל עַצְמֵנוּ לִהְיוֹת בָּעוֹלָם הַבָּא וְכוּ', בְּאֹפֶן שֶׁנִּהְיֶה כִּרְצוֹנוֹ תָּמִיד, אָמֵן.

וְהִנֵּה בְּיוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב, בְּתוֹךְ עֹצֶם צַעֲרִי וְאֶבְלִי עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל מַעֲשֵׂינוּ הַמְעַכְּבִים בִּנְיָנוֹ, בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא לְבֵיתִי מוֹסֵר כְּתָב זֶה, הֲלֹא הוּא רַבִּי מִיכְל וְעִמּוֹ רַבִּי נַחוּם יִצְחָק נֵרוֹ יָאִיר, וְעָמַדְתִּי מַרְעִיד וּמִשְׁתּוֹמֵם, בִּפְרָט שֶׁרַבִּי מִיכְל חָלוּשׁ בְּרַגְלָיו מְאֹד, [וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ הַבֶּעטְלֶיר, שֶׁהוּא בְּלֹא רַגְלַיִם. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנוּ לִשְׁמֹעַ גַּם אוֹתָהּ הַמַּעֲשֶׂה]. וְגַם הֵבַנְתִּי מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁהָלְכוּ מֵאוּמַאן בְּלֹא רְשׁוּת, כִּי לֹא קִבְּלוּ רְשׁוּת מִמַּעֲלָתוֹ, שֶׁקּוֹרִין גִּיזֶעגִינֶן קֹדֶם נְסִיעָתָם בְּרַגְלָם, וְהָיִיתִי רוֹצֶה לְהִתְאַפֵּק בְּכָל כֹּחִי שֶׁלֹּא לְצַעֲרָם, אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק, וְהוֹכַחְתִּים עַל פְּנֵיהֶם וְדִבַּרְתִּי עִמָּהֶם דְּבָרִים הַקָּשִׁים כְּגִידִין, שֶׁהָיָה אֶצְלָם כְּמַדְקְרוֹת חֶרֶב עַל בִּיאָתָם עָלַי עַתָּה. וּבֶאֱמֶת בְּלִבִּי הָיָה לִי רַחֲמָנוּת גָּדוֹל עֲלֵיהֶם, כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַף עַל פִּי כֵן כַּוָּנָתָם לַשָּׁמַיִם בֶּאֱמֶת, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק, וְדִבַּרְתִּי עִמָּהֶם דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה מְאֹד, וְהָיָה בְּדַעְתִּי שֶׁלֹּא לְקַבְּלָם אֶצְלִי עַל שַׁבָּת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ עוֹד קְצָת אוֹרְחִים מִנֶּעמְרוֹב, לֹא רָצִיתִי לְבַיְּשָׁם כָּל כָּךְ. וְהִנֵּה כָּעֵת אֲנִי מֻכְרָח לְשָׁלְחָם לְבֵיתָם וּלְשַׁלֵּם בַּעֲדָם שְׂכַר עֲגָלָה, מֵחֲמַת שֶׁאֶצְלִי הוּא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, שֶׁיֵּלֵךְ רַבִּי מִיכְל בְּרַגְלָיו חַס וְשָׁלוֹם, הַחֲלוּשִׁים כָּל כָּךְ.

וְהִנֵּה רַבִּי מִיכְל מִתְנַצֵּל לְפָנַי הַרְבֵּה וְאָמַר, שֶׁלֹּא הָיָה לָהוּט כָּל כָּךְ לֵילֵךְ אֵלַי, רַק עַל יְדֵי דִּבְרֵי מַעֲלָתוֹ, שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים וְאָמַר לוֹ, שֶׁהוּא צָרִיךְ דַּוְקָא שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלִי בִּבְרֶסְלֶב. וְסִפֵּר לִי כַּמָּה דִּבּוּרִים, שֶׁמַּעֲלָתוֹ דִּבֵּר עִמּוֹ, שֶׁהַהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלִי, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מִתְיָרֵא לְקַבֵּל רְשׁוּת מִמַּעֲלָתוֹ, פֶּן עַתָּה יִמְנַע אוֹתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ בְּרַגְלָיו, כַּאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הָיָה רָאוּי לְמָנְעוֹ. עַל כֵּן בָּאתִי עַתָּה בִּתְפִלָּה וּבַקָּשָׁה עֲבוּרוֹ וַעֲבוּר הָרַב נַחוּם יִצְחָק, שֶׁיְּרַחֵם מַעֲלָתוֹ עֲלֵיהֶם וְלֹא יוֹסִיף לְיַסְּרָם, כִּי כְּבָר קִבְּלוּ אֶצְלִי יִסּוּרִים הַרְבֵּה, חוּץ עִנּוּיִים וְטִלְטוּלִים בַּדֶּרֶךְ, עַל כֵּן עַתָּה רָאוּי שֶׁתְּרַחֵם עֲלֵיהֶם לְקָרְבָם וְלֹא לְרַחֲקָם חַס וְשָׁלוֹם.

נָא, אָחִי חֲבִיבִי, זְכֹר רַחֲמָנוּת וְאַהֲבַת אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זַ"ל אֵלֵינוּ, שֶׁלָּקַח אוֹתָנוּ מִמָּקוֹם שֶׁלָּקַח, וְהוֹצִיאָנוּ מִמָּקוֹם שֶׁהוֹצִיא, וְקֵרְבָנוּ בְּהִתְקָרְבוּת גָּדוֹל כָּל כָּךְ, יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ מִכָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּבֶאֱמֶת גַּם אֲנִי וְאַתָּה אֵין יוֹדְעִים מַה זֹּאת עָשָׂה ה' לָנוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ דַּיְקָא נֵדַע מֵאוֹר גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ נוֹרָא וְנִשְׂגָּב כָּזֶה וְכוּ' וְכוּ' יוֹתֵר מִכָּל בָּאֵי עוֹלָם, וַאֲפִלּוּ מֵאֲנָשָׁיו הַצַּדִּיקִים וְכוּ'.

וּבְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בִּכְתָב, כִּי עִנְיַן הִתְקָרְבוּת שֶׁלָּנוּ אֵלָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הוּא מַעֲשֶׂה מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת וְכוּ' וְכוּ', וְדַי לַמֵּבִין. עַל כָּל פָּנִים רָאוּי לָנוּ לְמַלְּאוֹת רְצוֹנוֹ זַ"ל, לֵילֵךְ בִּדְרָכָיו לְרַחֵם בָּרַחֲמָנוּת שֶׁלּוֹ עַל כָּל הַחֲפֵצִים לְהִתְקָרֵב לִשְׁמוֹ הַנִּשְׂגָּב זַ"ל, וְלִבְלִי לְהַבִּיט עַל הָרַע וְהַחִסָּרוֹן שֶׁל כָּל אֶחָד, רַק לְהַבִּיט עַל הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם לְבַד.

נָא, אָחִי חֲבִיבִי, נַפְשִׁי וּלְבָבִי, זְכֹר וְהַבֵּט וְשִׂים לִבְּךָ הֵיטֵיב לְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא בָּאתִי לְפַיֵּס אוֹתְךָ בִּשְׁבִילָם לְבַד, כִּי בִּשְׁבִיל כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁבִּקְהִלַּת קֹדֶשׁ אוּמַאן, אֲשֶׁר כְּבָר נוֹדַע לִי שֶׁזֶּה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁבוּעוֹת שֶׁאַתָּה בְּכַעַס עֲלֵיהֶם חִנָּם עַל לֹא דָּבָר, בִּפְרָט עַל רַבִּי עוֹזֵר, אֲשֶׁר הִרְבֵּיתָ לִכְעֹס עָלָיו וְאִם עִוֵּת בַּמֶּה שֶׁלֹּא גִּלָּה לְךָ בְּעֵת שֶׁיָּצָא הָאִישׁ מֹשֶׁה מֵאוּמַאן לְפֹה בְּלֹא רְשׁוּתְךָ, אֵין לְהַאֲשִׁימוֹ כָּל כַּךְ, כִּי גַּם בֶּאֱמֶת גַּם עָלָיו קָצַפְתָּ הַרְבֵּה עַל זֶה, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן כְּבָר יָדַעְתָּ, שֶׁצְּרִיכִין לְקַיֵּם בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר. לֶאֱחֹז בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁבְּעֹצֶם הַכַּעַס נִזְכֹּר לְרַחֵם דַּיְקָא, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה "קַרְטָלִיתָא" (בְּסִימָן י"ח). בִּפְרָט כִּי גַּם אֲנִי וְאַתָּה יוֹדְעִין, שֶׁגַּם כַּוָּנַת רַבִּי עוֹזֵר הָיָה לְטוֹבָה, כְּדֵי לְקָרֵב נֶפֶשׁ לְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְלֹא לְהַכְעִיסְךָ חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם שֶׁלְּדַעְתֵּנוּ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעִוֵּת בָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן עָלֶיךָ וְעָלַי לִמְחֹל לוֹ, בִּפְרָט כִּי כְּבָר כָּעַסְתָּ עָלָיו יוֹתֵר, וּכְבָר שַׁקְלֵיהּ לְמִיטְרַפְּסֵיהּ [קִבֵּל הַעֹנֶשׁ שֶׁלּוֹ], וְרָאוּי לְךָ לְרַחֵם עָלָיו וְעַל כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִשָּׁם לְקָרְבָם וְלֹא לְרַחֲקָם, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כַּוָּנָתָם לַשָּׁמַיִם, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וּרְצוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁנְּקָרְבֵם.

בִּפְרָט כִּי אַתָּה צָרִיךְ לָחוּשׁ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִזֶּה חִלּוּל הַשֵּׁם, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי מַה יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת, בִּפְרָט בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁיֵּשׁ בֵּין אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנו בְּעַצְמָן. הֲלֹא יֹאמְרוּ שֶׁחַס וְשָׁלוֹם, גַּם בֵּין נָתָן וְנַפְתָּלִי כְּבָר נַעֲשָׂה מַחֲלֹקֶת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה מַקְפִּיד עַל שֶׁהוֹלְכִין אֲנָשָׁיו לָזֶה וְכוּ' אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת! עַל הָרִאשׁוֹנִים אָנוּ מִצְטַעֲרִין עַל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁמִּדַאשׁוֹב, וְחָלִילָה לְהוֹסִיף חַס וְשָׁלוֹם בִּפְרָט בֵּינֵינוּ, אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא בְּכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אֲנָשִׁים אַחִים אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים כְּמוֹתֵנוּ, וּבְוַדַּאי רָאוּי לָנוּ לֶאֱהֹב אֶת עַצְמֵנוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עֹז, מֵחֲמַת שֶׁזָּכִינוּ לֵידַע כָּל כָּךְ מִמֶּנּוּ זַ"ל, וְשֶׁיִּהְיֶה לָנוּ חֵלֶק כָּזֶה בְּכַמָּה וְכַמָּה זְכוּת הָרַבִּים לְדוֹרוֹת. עַל כֵּן אָנוּ צְרִיכִין לִשְׁמֹר עַצְמֵנוּ מְאֹד מְאֹד, שֶׁלֹּא תִּפָּגֵם הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם כְּחוּט הַשְּׂעָרָה. וַאֲפִלּוּ אִם בֶּאֱמֶת לֹא נִפְגְּמָה כְּלָל, צְרִיכִין עוֹד לָצֵאת יוֹתֵר בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ חַס וְשָׁלוֹם.

עַל־כֵּן הֶעָבָר אַיִן, עַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי אָחִי חֲבִיבִי, וַעֲזֹב הַקְּפִידָה וְהַכַּעַס שֶׁבְּלִבְּךָ עֲלֵיהֶם, וְתָשׁוּב אֲלֵיהֶם וּתְרַחֲמֵם וּתְקָרְבֵם בְּאַהֲבָה, כִּי בֶּאֱמֶת תְּחַיֶּה נַפְשָׁם, וּמַמָּשׁ תְּקַיֵּם כַּמָּה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיַּמְתָּ עוֹלָם מָלֵא, כִּי בֶּאֱמֶת כְּבָר בָּכוּ הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְפָנַי עַל שֶׁאַתָּה מְרַחֲקָם, עַל כֵּן לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק מִלִּכְתֹּב לְךָ דְּבָרַי אֵלֶּה, וּמֻבְטְחַנִי בְּעֹצֶם אַהֲבָתֵנוּ, שֶׁתְּקַיֵּם דְּבָרַי אֵלֶּה, הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים.

וְיֶתֶר מִזֶּה אֵין לְהַאֲרִיךְ בִּכְתָב, וְאִם יִהְיֶה ה' עִמָּדִי, נְדַבֵּר מִזֶּה פָּנִים אֶל פָּנִים אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם. גַּם בִּקַּשְׁתִּי מְאֹד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי, אוּלַי יֵשׁ לְךָ אֵיזֶה יְדִיעָה מִבַּת רַבֵּנוּ הַצַּדֶּקֶת מָרַת שָׂרָה תִּחְיֶה, מֶה עָלְתָה בָּהּ, אִם כְּבָר יָלְדָה בְּשָׁלוֹם, כִּי מְאֹד גָּדוֹל צַעֲרֵנוּ עַל שֶׁאֵין לָנוּ יְדִיעָה מִשָּׁם. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַשְׁמִיעֵנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מְהֵרָה.

דִּבְרֵי אוֹהַבְךָ בֶּאֱמֶת לָנֶצַח.

נָתָן מִבְּרֶסְלֶב.

הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדְיל תִּחְיֶה, וּבְנָהּ הַוָּתִיק מוֹרֵנוּ הָרַב אַבְרָהָם בֶּער שֶׁיִּחְיֶה, הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וּבִתָּהּ רִבְקָה מִרְיָם שֶׁתִּחְיֶה פּוֹרְסִים שְׁלוֹמְכֶם. כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ פּוֹרְסִים שָׁלוֹם בְּאַהֲבָה.

גירסא לא מנוקדת:

כא
בעזרת השם יתברך, יום ב' עקב תקפ"ז ברסלב.
רב שלום וברכה לכבוד אהובי אחי, חביבי וידידי, הלא הוא הרבני, הותיק המפלג בתורה וביראה וכו', מורנו הרב ר' נפתלי נרו יאיר לנצח.
עצור במלין מי יוכל מלהתאפק לפרש שיחתי וצערי לפני אחי כנפשי, אוהב דבק מאח, היות בודאי כבר נשמע לאזניך לא טובה השמועה את יד ה' אשר נגעה בעירנו, שנלקח מאתנו שני מחמדי עין, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם וכו', הלא הם הותיק מורנו הרב ר' ישראל הכהן ז"ל, וגיסו המפלג הותיק מורנו הרב ר' אשר זעליג ז"ל. אוי לנו על שברנו! בעל הישועות ובעל הנחמות יושיע וינחם אותנו מהרה, ויעלה נפשותם לכסא כבודו, למקור שנחצבו משם, ויזכו מיד לקבל סבר אפי עתיק יומין פני אדוננו מורנו ורבנו אור החדש זכר צדיק וקדוש לברכה, ותהא נפשם צרורה בצרור החיים לנצח, ואותנו ינחם ויושיע לנו מכל צרותינו, בפרט מצרת הנפש, שנזכה על כל פנים מעתה להרגיל עצמנו להיות בעולם הבא וכו', באפן שנהיה כרצונו תמיד, אמן.
והנה ביום תשעה באב, בתוך עצם צערי ואבלי על חרבן בית המקדש ועל מעשינו המעכבים בנינו, בתוך כך בא לביתי מוסר כתב זה, הלא הוא רבי מיכל ועמו רבי נחום יצחק נרו יאיר, ועמדתי מרעיד ומשתומם, בפרט שרבי מיכל חלוש ברגליו מאד, [ואף על פי כן אינו הבעטליר, שהוא בלא רגלים. השם יתברך יזכנו לשמע גם אותה המעשה]. וגם הבנתי מדבריהם שהלכו מאומאן בלא רשות, כי לא קבלו רשות ממעלתו, שקורין גיזעגינן קדם נסיעתם ברגלם, והייתי רוצה להתאפק בכל כחי שלא לצערם, אך לא יכלתי להתאפק, והוכחתים על פניהם ודברתי עמהם דברים הקשים כגידין, שהיה אצלם כמדקרות חרב על ביאתם עלי עתה. ובאמת בלבי היה לי רחמנות גדול עליהם, כי ידעתי, כי אף על פי כן כונתם לשמים באמת, אך אף על פי כן לא יכלתי להתאפק, ודברתי עמהם דברים קשים הרבה מאד, והיה בדעתי שלא לקבלם אצלי על שבת, אך מחמת שהיו עוד קצת אורחים מנעמרוב, לא רציתי לבישם כל כך. והנה כעת אני מכרח לשלחם לביתם ולשלם בעדם שכר עגלה, מחמת שאצלי הוא סכנת נפשות, שילך רבי מיכל ברגליו חס ושלום, החלושים כל כך.
והנה רבי מיכל מתנצל לפני הרבה ואמר, שלא היה להוט כל כך לילך אלי, רק על ידי דברי מעלתו, שדבר עמו כמה פעמים ואמר לו, שהוא צריך דוקא שיהיה אצלי בברסלב. וספר לי כמה דבורים, שמעלתו דבר עמו, שההכרח שיהיה אצלי, ואף על פי כן היה מתירא לקבל רשות ממעלתו, פן עתה ימנע אותו, מחמת שאין לו כח ברגליו, כאשר באמת היה ראוי למנעו. על כן באתי עתה בתפלה ובקשה עבורו ועבור הרב נחום יצחק, שירחם מעלתו עליהם ולא יוסיף ליסרם, כי כבר קבלו אצלי יסורים הרבה, חוץ ענויים וטלטולים בדרך, על כן עתה ראוי שתרחם עליהם לקרבם ולא לרחקם חס ושלום.
נא, אחי חביבי, זכר רחמנות ואהבת אדוננו מורנו ורבנו ז"ל אלינו, שלקח אותנו ממקום שלקח, והוציאנו ממקום שהוציא, וקרבנו בהתקרבות גדול כל כך, יותר מכל העולם, ואפלו מכל אנשי שלומנו, כאשר נשמע מפיו הקדוש בפרוש כמה פעמים, שאנו יודעים ממנו יותר מכלם. ובאמת גם אני ואתה אין יודעים מה זאת עשה ה' לנו, שאנחנו שנינו דיקא נדע מאור גדול וקדוש נורא ונשגב כזה וכו' וכו' יותר מכל באי עולם, ואפלו מאנשיו הצדיקים וכו'.
ובכל זה אי אפשר להאריך בכתב, כי ענין התקרבות שלנו אליו זכרונו לברכה, הוא מעשה משנים קדמוניות וכו' וכו', ודי למבין. על כל פנים ראוי לנו למלאות רצונו ז"ל, לילך בדרכיו לרחם ברחמנות שלו על כל החפצים להתקרב לשמו הנשגב ז"ל, ולבלי להביט על הרע והחסרון של כל אחד, רק להביט על הטוב שבהם לבד.
נא, אחי חביבי, נפשי ולבבי, זכר והבט ושים לבך היטיב לכל אלה הדברים, כי לא דבר ריק הוא, כי באמת לא באתי לפיס אותך בשבילם לבד, כי בשביל כל אנשי שלומנו שבקהלת קדש אומאן, אשר כבר נודע לי שזה כמה וכמה שבועות שאתה בכעס עליהם חנם על לא דבר, בפרט על רבי עוזר, אשר הרבית לכעס עליו ואם עות במה שלא גלה לך בעת שיצא האיש משה מאומאן לפה בלא רשותך, אין להאשימו כל כך, כי גם באמת גם עליו קצפת הרבה על זה, אך אף על פי כן כבר ידעת, שצריכין לקים ברגז רחם תזכור. לאחז במדותיו של השם יתברך, שבעצם הכעס נזכר לרחם דיקא, כמבאר בהתורה "קרטליתא" (בסימן י"ח). בפרט כי גם אני ואתה יודעין, שגם כונת רבי עוזר היה לטובה, כדי לקרב נפש לרבנו ז"ל, ולא להכעיסך חס ושלום. ואם שלדעתנו יכול להיות שעות בזה, אף על פי כן עליך ועלי למחל לו, בפרט כי כבר כעסת עליו יותר, וכבר שקליה למיטרפסיה [קבל הענש שלו], וראוי לך לרחם עליו ועל כל אנשי שלומנו משם לקרבם ולא לרחקם, חס ושלום, כי כונתם לשמים, ורצונו יתברך ורצון רבנו ז"ל, שנקרבם.
בפרט כי אתה צריך לחוש, שלא יהיה מזה חלול השם, חס ושלום, כי מה יאמרו הבריות, בפרט בעלי המחלקת, שיש בין אנשי שלומנו בעצמן. הלא יאמרו שחס ושלום, גם בין נתן ונפתלי כבר נעשה מחלקת חס ושלום, כי זה מקפיד על שהולכין אנשיו לזה וכו' אוי לאזנים שכך שומעות! על הראשונים אנו מצטערין על המחלקת שמדאשוב, וחלילה להוסיף חס ושלום בפרט בינינו, אשר לא נמצא בכל אנשי שלומנו אנשים אחים אוהבים נאמנים כמותנו, ובודאי ראוי לנו לאהב את עצמנו ביתר שאת וביתר עז, מחמת שזכינו לידע כל כך ממנו ז"ל, ושיהיה לנו חלק כזה בכמה וכמה זכות הרבים לדורות. על כן אנו צריכין לשמר עצמנו מאד מאד, שלא תפגם האהבה שבינינו חס ושלום כחוט השערה. ואפלו אם באמת לא נפגמה כלל, צריכין עוד לצאת יותר בפני הבריות, שלא יאמרו מה שיאמרו חס ושלום.
על־כן העבר אין, עתה שמע בקולי אחי חביבי, ועזב הקפידה והכעס שבלבך עליהם, ותשוב אליהם ותרחמם ותקרבם באהבה, כי באמת תחיה נפשם, וממש תקים כמה נפשות מישראל כאלו קימת עולם מלא, כי באמת כבר בכו הרבה לפני השם יתברך ולפני על שאתה מרחקם, על כן לא יכלתי להתאפק מלכתב לך דברי אלה, ומבטחני בעצם אהבתנו, שתקים דברי אלה, הנאמרים באמת ובתמים.
ויתר מזה אין להאריך בכתב, ואם יהיה ה' עמדי, נדבר מזה פנים אל פנים אם ירצה השם. גם בקשתי מאד שתודיעני, אולי יש לך איזה ידיעה מבת רבנו הצדקת מרת שרה תחיה, מה עלתה בה, אם כבר ילדה בשלום, כי מאד גדול צערנו על שאין לנו ידיעה משם. השם יתברך ישמיענו בשורות טובות מהרה.
דברי אוהבך באמת לנצח.
נתן מברסלב.
הצדקת מרת אדיל תחיה, ובנה הותיק מורנו הרב אברהם בער שיחיה, המתפלל בכונה, ובתה רבקה מרים שתחיה פורסים שלומכם. כל אנשי שלומנו פורסים שלום באהבה.